Monday, January 25, 2016

תחנה אחרונה

אתמול נחתתי בלוד מאוחר, הייתה טיסה מתישה, כמה שורות מהסוף, המנועים רועדים, נוסע חולה, נחיתה בלונדון, מועבר לבית חולים, נשארים במטוס ישובים, ממריאים, לא, ממתינים, שינוי בהוראות טיסה מעל קפריסין, ממריאים. נירדם ולא, רואה סרט, מנקר, ארוחת בוקר… נוחתים. ממתינים ל"שרוול", זהו. יוצא, רכבת, תחנת השמונה, נזירה שואלת אם זו תחנת "דגון", בטח, הגעתי לארץ. קצ'ו, בית לחם הגלילית, בית, איזה יופי.
הקץ לנדודים,מאחסן תרמיל צד בחשש בוטח לזהו, רוגע. מוצא סמלים. ריח אדמה, מטוסים מרעידים רקיע, שם תמיד, קולות עמק, לך תסביר. כותב בשקט, כמו חוזר לרקע בטוח, Willie Nelson, באזניות לבנות של אורי, כאב בלתי מרפה געגועים חונקים. כל כך כבד הצער שאין לו הסבר מלבד סחרחורת רועדת מפחדת כי אין הסבר, נחמה, מין יאוש. בני שלי איננו ואני מחפש במילים ובוכה.

כאן נראה לי שהטוב והשליו ואתגבר להבין לספוג. אף פעם לא אקבל, אורי שלי.

פחד

 כל רצוני ידוע ואיין הגדרה לנורמלי, איין תור לשורה הנכונה, לשקט השליו ואפילו אדע מהו אותו רצון, כוחות אמתיים להגיע אותם מחפש אני כבר שנים, שנים ניתנות לספירה שאיין בידי העוז, הרצון או הכוח לבוא חשבון לפרק להתפרץ לשבור הכלים ולעשות מעשה. רך ועצור לבי ואנא אבוא, משלים אני ועוקף . כה מתגעגע לבני לאורי להתרגשות של השיחה לדמעות הגעגוע לרוך האהבה לעדינות הקשה של אורי, אורקה, צ'ופאקה.
המילים כל כך חלולות וסתמיות ואני רוצה למחוק, איין למחוק. פשוטה האמת של כאב ומי ימלל, אין בידי מספיק מלספר מלבחוש בצער המתגעגע לאורי אייני מאמין אייני רוצה וחסרים בי כוחות לשאיפה אולי לצדק עצמי, לתגלית של העתיד ואפילו הוא עכשיו הנה בא העתיד ונהפך להווה ונאלם ונעלם בעבר . בטני מתהפכת באמת של ביטוי זה. כל כך הרבה מילות תואר והשתיקה הנסוגה מנצחת. כמה כאב בלתי מוגדר ואני דוחף ומחבק ומשלים ומנסה להתמודד ובודק וצער אוחז בי ואני משלים ונבהל , אייני יודע, פשוט לא יודע   

Monday, January 12, 2015

פָּלִיט


תְּנִי לִי הַנִּיחִי לִשְׁמֹט כְּתֵפָיִם
אוֹחֵז בָּךְ מַבִּיט לָעֵינַיִם מַשָּׁק כְּנָפַיִם
עוֹטֵף אוֹתָךְ בְּחִבּוּק מוֹעֵךְ חָזָק מְחַלְחֵל
לֹא מַרְגִּישׁ אֲנַחְנוּ גּוּף אֶחָד זוֹעֵק לָאֵל
מִמֵּךְ אֶרְצֶה אֲבַקֵּשׁ רְשׁוּת שֶׁתִּתְנִי לִי
אֶת כֹּל שֶׁמְּבַקְּשֵׁךְ בְּעַצְמָאוּת עַצְמִי
יוֹשֵׁב כָּאן עוֹרֵג לְחֶלְקוֹת עוֹרֵךְ
יָדַי נָחוֹת גּוֹלְשׁוֹת לְעַנֵּג עֶרְוָתֵּךְ
לִבִּי אָץ כָּלוּא לְחַפֵּשׂ רַק מִמֵּךְ בְּתוֹכֵךְ

Tuesday, December 30, 2014

סוֹנָטָה לַפְּסַנְתֵּר




 
אֶתְמוֹל כָּכָה יָצָאתִי וְהִשְׁקַפְתִּי עַל עַצְמִי מֵהַצַּד כֹּל כָּךְ בָּרוּר
יוֹשֵׁב מוּפְעָם רוֹכֵן עַל פְּסַנְתֵּר מְנַגֵּן אֶת יוֹמִי לְלֹא רַחֵם
מִזְדַּקֵּף וּבוֹהֶה בֶּטַח מְשַׁחְזֵר דָקּוּיוֹת וְשׁוּב רוֹכֵן קְלִידִים רָצִים
נִרְעַשׁ קָפוּא נוֹטֵל הַמַּצָּב וְלִבִּי פֶּרֶא

תְּמוּנַה מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּמֹחִי יוֹמִי מִשְׁתַחזֶר מִבֹּקֶר לְעֵת עַרְבַּיִם
מַעֲשִׂי אֲנִי עַל הַפְּסַנְתֵּר אֶצְבְּעוֹתַי מְרַחֲפוֹת מוּסִיקָה בְּגַלִּים
מֹחִי מְנַסֶּה לְהָבִין נַפְשִׁי מִתְרוֹנֵנֶת יָדֲי כְּנָפַיִם מַשִׁיקוֹת  
נִתּוּחַ מַצָּב כְּשֶׁעֵינֵי צָפוּ בְּסֶרֶט דַּל מָלֵא מִרְדָּף בִּדְרוֹם אַפְרִיקָה

בֹּקֶר חָשׁוּךְ לְלֹא זְרִיחָה עֲנָנִים חוֹסְמֶי שֶׁמֶשׁ נִשְׁאָרִים
חוֹתֵך סָלָט עוֹטֵף פְּרִי וּשְׁתֵּי טִפּוֹת שׁוֹקוֹלָד לָבָן
 כָּךְ לְאִשְׁתִּי הַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא מְבִינָה מִתְעַיֵּף מִלְּהָבִין

חִרְבּוּן בֹּקֶר טוֹב לְאַחַר כּוֹס מַיִם מַרְוִים שֶׁל שִׁגְרָה
הִסּוּס לַאֲרוּחַת בֹּקֶר לְעִכּוּל וִטָמִּנַי בְּרִיאוּת
שׁוּב מִתְפַּלֵּל לְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ שֶׁלֹּא תִּרְאֶה הַיּוֹם

יְרֵא מַצָּב שֶׁל טִשְׁטוּשׁ רְאִיָּה 
יְרֵא מַצָּב שֶׁל קִפָּאוֹן 
יְרֵא מַצָּב שֶׁל מוֹרָד

אֵינִי רוֹצֶה וּמָגֵן עַל אַחֲרִים לֵעָתִּדִי הַנִּפְסָד
שׁוּב מַנְגִּינָה אִטִּית קָשָׁה הוֹלֶמֶת
מִתְנַעֵר מִתְעַסֵּק בְּעַצְמִי כָּאן וְעַכְשָׁו
מְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹן בְּמַעְגָּל  שֶׁעָלָיו לֶהִפָּרֶץ

בִּקְצֶה גַּג הַנִּשְׁקָף מֵחַלּוֹן בַּיִת אָמֵרִקָאִי מִשְׁכָּנִי
אַנְטֶנָּה מִפַּעַם עַל חֹד זָוִית גַּג עָטוּף בֶּרָעַפֶי צִפְחָה
גֶּרְמָנִיִים מֵאַרְצוֹת אֵירוֹפָּה הַקָּרוֹת נוֹרְמָנדִיִים
מִתְאַבֵּד בְּדִידוּת נֶאֱבַק חֹם אוֹהֲבָיו

רָצוֹת אֶצְבָּעוֹת עַל מַקָּשִׁים בִּנְעִימוֹת עֲצֵלָה מְטֹרֶפֶת
מֹחִי נָסוֹג לַפִּנָּה הוֹזֶה נָשִׁים חוֹזֶה בְּדִמְיוֹן אֹהֲבָם
לִבִּי אָץ יָדִי נִרְדָּפוֹת בִּשְׁמָנִים דַּקִּים תָּאֵב זִכְרוֹנוֹת
מְאוֹנֵן קָשֶׁה זוֹעֵק בִּדִמְעָת גְּמִירָה רוֹעֶדֶת מָשְׁבִּעָת רָעָב

זוֹחֶלֶת הַמַּנְגִּינָה מֶתַעָתַעָת מַרְפָּה מֶדַלּלֶת מִתְחָפֻּרֶת
 סֵפֶר נִקְרָא תָּאֵב מִלִּים אֲנִי נִרְגָּשׁ
מִשְׁפָּחָה מְמַלֵּאת עֵינָי דְּמָעוֹת כְּשֶׁטֶף

עוֹד וָעוֹד גּוֹנֵחַ לֹא מַפְסִיק דְּמָעוֹת גַּעְגּוּעִים
דְּמָעוֹת רִיק תִּסְכּוּל מְיֹאָשׁ חֲסַר אוֹנִים
 שׁוֹאֵג בֶּכִי בְּמִי לְהִתְחַשֵּׁב אֹמֶץ מְבַקֵּשׁ

דִּמְמַת יוֹם נִגַּשׁ לָאֲוִיר נָקִי מְבָרֵךְ עַל צְנִנָת הַחוּץ נִרְעַד
בָּרָקִיעַ שַׁיָּרוֹת אַוָּזִים נוֹדְדוֹת דָּרוֹמָה רַק קוֹלָן נִשְׁמַע
חוֹתְרִים בְּתוֹךְ הָעֲנָנִים בַּיָּמִים חֵלֶק לִמְנוּחָה וְאָז לְעֵת עֶרֶב
כִּוֹנָם יָדוּעַ דּוֹרְי דּוֹרוֹת אֵינָם מַרְפִּים נֶאֵחָזֶי מַטָּרָה

מִנְּגִינַת קְלִידִים מִנְּעִימָה אָזְנַי בִּכְתֵפָיִם שְׁמוּטוֹת מְבַקֵּשׁ
מְבַקֵּשׁ שַׁלְוָה לְנֶפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת לְהֵאָחֵז הַמְבַקֶּשֶׁת מִשְׁעָן
מַנְגִּינָה אִטִּית נֶעֱלֶמֶת לֶמֵחשֲׁכֶי עֶרֶב מַשְׁאִירָה דִּמְיוֹן
כֹּה חָזָק הָיָה הַיּוֹם יְלָדַי כֹּחִי יְלָדַי כֹּחִי יְלָדַי כֹּחִי

בַּמֶּרְחָק שֶׁמַּיִם מִתְבַּהֲרִים שֶׁמֶשׁ בְּהִיָרָה מְצִּפָה אוֹר

סתם שטויות

הוזמנו להדליק נרות חנוכה בצאת השבת, מאוחר שלא נחללה רחמנא ליצלן. יצאנו לעת צהריים מפליגים בכביש המהיר שהתהדר במשיכת אספלט חדשה, המהום המנוע היה חרישי ביותר ומוזיקה מילאה חלל האוטו הממוזג בנוסף לחימום ישבנינו בכיסא העור המענג. כך זה חברים, גם את התחת מחממים. עגנו לפתחי חנויות, מילאנו חובתנו למולך הקפיטליסטי החזרזיר ונושאי שקיות בזרם התנועה לבית שומרי הדת לטענתם. שפע,מגש סושי יבש שנקנה בשישי בעיצוב חנוכייה, לקס ובייגל כי פה יהודים, סופגניות, לטקס, ירקות דקים, מיטבלים סמיכים ועוד ועוד. המולת אורחים מקטן בן השלוש עד הקשיש בן השבעים ועוד, כך ניראה, ביקש לקשור שיחה על פילדלפיה עיר הפעמון ואני לא נעתרתי מה עוד שלפתע נישתל בכורסה וידיו בחכו. נרות שמחים, שיחה מעלזת. נושא שתמיד עובד, פוליטיקה יהודית, האמריקאי אומר לישראלי בחור בניו ג'רסי שרוב יושביו יהודים אורתודוקסים היודעים כשרות מהי, יהדות כיצד, צדיקים. יושב מול בן שיחי ולצידו עדיין בכורסה אותו קשיש, אכן יהודי, עפו מעוקל פניו שדופות אבל עומד לו ידידיי, הזין הקטן עומד וכפי הנראה לא מרפה, מטריד, לא הזמן, אשתך מנהלת שיח חברתי ומשתדלת, אחיה,בעל הבית, הוא כבר בעל נכדים וכרסו מוטלת לפניו ואשתו החדשה אף לא בת ארבעים, זעופה ויודעת שלה ישר יהיו נכדים ולא מילדיה. קשה. הזין עומד, הידיים משולבות מדחיקות הפין המזדקף לבין כפלי מכנסי הפוליאסטר האפורים מיושן. צעיר עומד מעל ומרחיב נושא ביופי חנוכה, כוסו מונפת לפנים להדגיש שטות מדוברת וטיפות מוטזות ברסס עדין על בעל העמידה. גם עומד לו וגם חייב להיות נחמד, מבוכה. אישתי השניה להערתי, טענה שבטח לקח ויאגרה בחינם וחייכה לעצמה, לא מי יודע פתוחה אישתי השניה. שתדעו.

Monday, December 8, 2014

ישנן מידות

היום לפני שלושים וארבע שנים ג'ון לנון נורה והיינו שם וראינו את ההמונים נאספים לאט לפארק שבמרכז מנהטן המעונבים והזרוקים נחיל אדם זרם באיטיות מקודשת ממלמלת לעצמה נראה שאז הרוע היה מועט או ידוע פחות וקיבלנו יותר זמן לספוג אנו עצמינו הסתובבנו מבלי להבין עוצמה
מאוריסיו רוחס היה טוב פניו עגולים מחייכים ועיניו צוחקות אלייך באהבה הוא למד חקלאות ותהה למה העולם רץ ושוכח את אנשיו מאחור כאלו שבטח הרגו והטילו אותו בפאת שדה אחרי שביקשו כופר ויכלו לקבל את כל שרצו אך נפש האדם כה רעה ועוד יתום השתחל לעולם בשער רחב של אכזריות שלא יודעת להיגמר
החרא הזה בקור של מינוסי מעלות ובאפור של שמיים מפחיד אותי ג'ון לנון מזמר ברקע ואין לו תחליף ותוך כדי מספרים על לפני חמישים שנה של "גשש חיור" ואייני יודע כלום על הרבה וכן על פאקינ' בדידות ועל כן אסיים כאן מחשש הדרדרות

Tuesday, August 19, 2014

עוד סיפור של קצר רוח


בארבע וחצי הערתי את רוני שאמרה שלא תישן אך חרפה היטב, היתה נתונה באילוף המחשבות של כן ולא, חוסר השלמה ומסע כל כך רחוק, אני הכנתי קפה. עם רוני לנמל תעופה, פרדה נוספת. פניה לאוסטרליה ואני בהתרגשות אדירה, אייני מסתגל לפרדות ומרחקים ללא קרקע. בשבע וחצי כבר עם משטחי הקמח של תחנת קמח פתח תקוה. הנהג שאפילו את שמו אף פעם לא זכרתי תמיד מסביר פנים. איש נעים הליכות ופשוט ברגשותיו. אנו עובדים ללא מילה ותוך דקות ספורות המשטחים לצד המשאית, אריק ואיציק כבר יעלו אותם במנוף אחר כך לתוך המאפיה. הטקס ידוע, אני חותם על תעודת המישלוח ומוסר לנהג שתי שקיות ממולאות היטב בעוגיות. אחת עם עוגיות שהוא אוהב לדרך חזרה ובשניה עוגיות שאני מקוה שעדין לא מכיר ובפעם הבאה יבקש אותן בבישנות השובה שלו. סיפר לי שמכר את המשאית שלו והוא נוהג את המשאית הזאת. יותר רגוע. כך סיפר לי  על המות של אישתו. מוות סוראליסטי שבטח כל אחד מאיתנו זקוק לו להמשך חיים, לזכור את הטוב המומצא של בנות זוגנו וכך נחיה לעד. מוות מאוחר אך לא מידי. עשרים+ שנות נישואים, עינוגים ועינויים. סיפוק והתרצות ופוף אנחנו לבד עם זכרון טוב וצער בונה וכסף שנצבר ומישפחה שאוהבת ואוי כזה משובח. לי זה לא קרה אני נדפקתי בגרושין בחצית מישפחה. בפיזור. בפגיעה. טמבל שדאג להכול ולא ידע שאין אהבה, ישנה נוחיות ואנוכיות, כן!

אוֹתוֹ אַלְמָן בָּר מַזָּל
שֶׁאִשְׁתּוֹ נִרְדְּמָה עָלָיו מֵעַכְשָׁו לְאוֹתוֹ רֶגַע.
שְׁלֹשָׁה בָּנִים וְחֹזֶק שֶׁל שַׁלְוָה. שֶׁנּוֹלַד בָּהּ אוֹ גָּדַל לְתוֹכָהּ,
איך עוֹמֵד הוּא בְּמִבְחָן, אֵינוֹ תוהה אֶלָּא פָּשׁוּט זָז,
מַטֶּה גּוּפוֹ קָדִימָה חוֹתֵר חַיִּים
מִתְקַדֵּם עִם קַּיָּם וּלאחוֹר מִסְתַּכֵּל רַק עַל מָה, לֹא עַל אִלּוּ
עָמַל יוֹמוֹ חֵן פָּנָיו בְּרֹךְ מַקֵּל, עוֹזֵר, שֶׁקֶט, בְּשֶׁלּוֹ לְאַחֵר
רוֹאֶה עַכְשָׁו, מַנִּיחַ, מַרְפֶּה                                        
עַל מָה מוֹדִים, עַל מְעַט שֶׁיּוֹדְעִים. כְּרֶגַע.

סיפר לי על אתרי הכרויות, על מיפגשים הזויים, אחרון סיפוריו היה על רוסיה ומיכתבים מרגשים ובגרות חדשה ועל קצת חשד. אני מאמין שהוא ימצא את האישה שאיתה יהנה. בניו בוגרים, מסתובבים סביב גיל צבא אך איתו ושלו בצפיפות אוהבת.