Tuesday, December 30, 2014

סוֹנָטָה לַפְּסַנְתֵּר




 
אֶתְמוֹל כָּכָה יָצָאתִי וְהִשְׁקַפְתִּי עַל עַצְמִי מֵהַצַּד כֹּל כָּךְ בָּרוּר
יוֹשֵׁב מוּפְעָם רוֹכֵן עַל פְּסַנְתֵּר מְנַגֵּן אֶת יוֹמִי לְלֹא רַחֵם
מִזְדַּקֵּף וּבוֹהֶה בֶּטַח מְשַׁחְזֵר דָקּוּיוֹת וְשׁוּב רוֹכֵן קְלִידִים רָצִים
נִרְעַשׁ קָפוּא נוֹטֵל הַמַּצָּב וְלִבִּי פֶּרֶא

תְּמוּנַה מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּמֹחִי יוֹמִי מִשְׁתַחזֶר מִבֹּקֶר לְעֵת עַרְבַּיִם
מַעֲשִׂי אֲנִי עַל הַפְּסַנְתֵּר אֶצְבְּעוֹתַי מְרַחֲפוֹת מוּסִיקָה בְּגַלִּים
מֹחִי מְנַסֶּה לְהָבִין נַפְשִׁי מִתְרוֹנֵנֶת יָדֲי כְּנָפַיִם מַשִׁיקוֹת  
נִתּוּחַ מַצָּב כְּשֶׁעֵינֵי צָפוּ בְּסֶרֶט דַּל מָלֵא מִרְדָּף בִּדְרוֹם אַפְרִיקָה

בֹּקֶר חָשׁוּךְ לְלֹא זְרִיחָה עֲנָנִים חוֹסְמֶי שֶׁמֶשׁ נִשְׁאָרִים
חוֹתֵך סָלָט עוֹטֵף פְּרִי וּשְׁתֵּי טִפּוֹת שׁוֹקוֹלָד לָבָן
 כָּךְ לְאִשְׁתִּי הַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא מְבִינָה מִתְעַיֵּף מִלְּהָבִין

חִרְבּוּן בֹּקֶר טוֹב לְאַחַר כּוֹס מַיִם מַרְוִים שֶׁל שִׁגְרָה
הִסּוּס לַאֲרוּחַת בֹּקֶר לְעִכּוּל וִטָמִּנַי בְּרִיאוּת
שׁוּב מִתְפַּלֵּל לְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ שֶׁלֹּא תִּרְאֶה הַיּוֹם

יְרֵא מַצָּב שֶׁל טִשְׁטוּשׁ רְאִיָּה 
יְרֵא מַצָּב שֶׁל קִפָּאוֹן 
יְרֵא מַצָּב שֶׁל מוֹרָד

אֵינִי רוֹצֶה וּמָגֵן עַל אַחֲרִים לֵעָתִּדִי הַנִּפְסָד
שׁוּב מַנְגִּינָה אִטִּית קָשָׁה הוֹלֶמֶת
מִתְנַעֵר מִתְעַסֵּק בְּעַצְמִי כָּאן וְעַכְשָׁו
מְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹן בְּמַעְגָּל  שֶׁעָלָיו לֶהִפָּרֶץ

בִּקְצֶה גַּג הַנִּשְׁקָף מֵחַלּוֹן בַּיִת אָמֵרִקָאִי מִשְׁכָּנִי
אַנְטֶנָּה מִפַּעַם עַל חֹד זָוִית גַּג עָטוּף בֶּרָעַפֶי צִפְחָה
גֶּרְמָנִיִים מֵאַרְצוֹת אֵירוֹפָּה הַקָּרוֹת נוֹרְמָנדִיִים
מִתְאַבֵּד בְּדִידוּת נֶאֱבַק חֹם אוֹהֲבָיו

רָצוֹת אֶצְבָּעוֹת עַל מַקָּשִׁים בִּנְעִימוֹת עֲצֵלָה מְטֹרֶפֶת
מֹחִי נָסוֹג לַפִּנָּה הוֹזֶה נָשִׁים חוֹזֶה בְּדִמְיוֹן אֹהֲבָם
לִבִּי אָץ יָדִי נִרְדָּפוֹת בִּשְׁמָנִים דַּקִּים תָּאֵב זִכְרוֹנוֹת
מְאוֹנֵן קָשֶׁה זוֹעֵק בִּדִמְעָת גְּמִירָה רוֹעֶדֶת מָשְׁבִּעָת רָעָב

זוֹחֶלֶת הַמַּנְגִּינָה מֶתַעָתַעָת מַרְפָּה מֶדַלּלֶת מִתְחָפֻּרֶת
 סֵפֶר נִקְרָא תָּאֵב מִלִּים אֲנִי נִרְגָּשׁ
מִשְׁפָּחָה מְמַלֵּאת עֵינָי דְּמָעוֹת כְּשֶׁטֶף

עוֹד וָעוֹד גּוֹנֵחַ לֹא מַפְסִיק דְּמָעוֹת גַּעְגּוּעִים
דְּמָעוֹת רִיק תִּסְכּוּל מְיֹאָשׁ חֲסַר אוֹנִים
 שׁוֹאֵג בֶּכִי בְּמִי לְהִתְחַשֵּׁב אֹמֶץ מְבַקֵּשׁ

דִּמְמַת יוֹם נִגַּשׁ לָאֲוִיר נָקִי מְבָרֵךְ עַל צְנִנָת הַחוּץ נִרְעַד
בָּרָקִיעַ שַׁיָּרוֹת אַוָּזִים נוֹדְדוֹת דָּרוֹמָה רַק קוֹלָן נִשְׁמַע
חוֹתְרִים בְּתוֹךְ הָעֲנָנִים בַּיָּמִים חֵלֶק לִמְנוּחָה וְאָז לְעֵת עֶרֶב
כִּוֹנָם יָדוּעַ דּוֹרְי דּוֹרוֹת אֵינָם מַרְפִּים נֶאֵחָזֶי מַטָּרָה

מִנְּגִינַת קְלִידִים מִנְּעִימָה אָזְנַי בִּכְתֵפָיִם שְׁמוּטוֹת מְבַקֵּשׁ
מְבַקֵּשׁ שַׁלְוָה לְנֶפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת לְהֵאָחֵז הַמְבַקֶּשֶׁת מִשְׁעָן
מַנְגִּינָה אִטִּית נֶעֱלֶמֶת לֶמֵחשֲׁכֶי עֶרֶב מַשְׁאִירָה דִּמְיוֹן
כֹּה חָזָק הָיָה הַיּוֹם יְלָדַי כֹּחִי יְלָדַי כֹּחִי יְלָדַי כֹּחִי

בַּמֶּרְחָק שֶׁמַּיִם מִתְבַּהֲרִים שֶׁמֶשׁ בְּהִיָרָה מְצִּפָה אוֹר

סתם שטויות

הוזמנו להדליק נרות חנוכה בצאת השבת, מאוחר שלא נחללה רחמנא ליצלן. יצאנו לעת צהריים מפליגים בכביש המהיר שהתהדר במשיכת אספלט חדשה, המהום המנוע היה חרישי ביותר ומוזיקה מילאה חלל האוטו הממוזג בנוסף לחימום ישבנינו בכיסא העור המענג. כך זה חברים, גם את התחת מחממים. עגנו לפתחי חנויות, מילאנו חובתנו למולך הקפיטליסטי החזרזיר ונושאי שקיות בזרם התנועה לבית שומרי הדת לטענתם. שפע,מגש סושי יבש שנקנה בשישי בעיצוב חנוכייה, לקס ובייגל כי פה יהודים, סופגניות, לטקס, ירקות דקים, מיטבלים סמיכים ועוד ועוד. המולת אורחים מקטן בן השלוש עד הקשיש בן השבעים ועוד, כך ניראה, ביקש לקשור שיחה על פילדלפיה עיר הפעמון ואני לא נעתרתי מה עוד שלפתע נישתל בכורסה וידיו בחכו. נרות שמחים, שיחה מעלזת. נושא שתמיד עובד, פוליטיקה יהודית, האמריקאי אומר לישראלי בחור בניו ג'רסי שרוב יושביו יהודים אורתודוקסים היודעים כשרות מהי, יהדות כיצד, צדיקים. יושב מול בן שיחי ולצידו עדיין בכורסה אותו קשיש, אכן יהודי, עפו מעוקל פניו שדופות אבל עומד לו ידידיי, הזין הקטן עומד וכפי הנראה לא מרפה, מטריד, לא הזמן, אשתך מנהלת שיח חברתי ומשתדלת, אחיה,בעל הבית, הוא כבר בעל נכדים וכרסו מוטלת לפניו ואשתו החדשה אף לא בת ארבעים, זעופה ויודעת שלה ישר יהיו נכדים ולא מילדיה. קשה. הזין עומד, הידיים משולבות מדחיקות הפין המזדקף לבין כפלי מכנסי הפוליאסטר האפורים מיושן. צעיר עומד מעל ומרחיב נושא ביופי חנוכה, כוסו מונפת לפנים להדגיש שטות מדוברת וטיפות מוטזות ברסס עדין על בעל העמידה. גם עומד לו וגם חייב להיות נחמד, מבוכה. אישתי השניה להערתי, טענה שבטח לקח ויאגרה בחינם וחייכה לעצמה, לא מי יודע פתוחה אישתי השניה. שתדעו.

Monday, December 8, 2014

ישנן מידות

היום לפני שלושים וארבע שנים ג'ון לנון נורה והיינו שם וראינו את ההמונים נאספים לאט לפארק שבמרכז מנהטן המעונבים והזרוקים נחיל אדם זרם באיטיות מקודשת ממלמלת לעצמה נראה שאז הרוע היה מועט או ידוע פחות וקיבלנו יותר זמן לספוג אנו עצמינו הסתובבנו מבלי להבין עוצמה
מאוריסיו רוחס היה טוב פניו עגולים מחייכים ועיניו צוחקות אלייך באהבה הוא למד חקלאות ותהה למה העולם רץ ושוכח את אנשיו מאחור כאלו שבטח הרגו והטילו אותו בפאת שדה אחרי שביקשו כופר ויכלו לקבל את כל שרצו אך נפש האדם כה רעה ועוד יתום השתחל לעולם בשער רחב של אכזריות שלא יודעת להיגמר
החרא הזה בקור של מינוסי מעלות ובאפור של שמיים מפחיד אותי ג'ון לנון מזמר ברקע ואין לו תחליף ותוך כדי מספרים על לפני חמישים שנה של "גשש חיור" ואייני יודע כלום על הרבה וכן על פאקינ' בדידות ועל כן אסיים כאן מחשש הדרדרות

Tuesday, August 19, 2014

עוד סיפור של קצר רוח


בארבע וחצי הערתי את רוני שאמרה שלא תישן אך חרפה היטב, היתה נתונה באילוף המחשבות של כן ולא, חוסר השלמה ומסע כל כך רחוק, אני הכנתי קפה. עם רוני לנמל תעופה, פרדה נוספת. פניה לאוסטרליה ואני בהתרגשות אדירה, אייני מסתגל לפרדות ומרחקים ללא קרקע. בשבע וחצי כבר עם משטחי הקמח של תחנת קמח פתח תקוה. הנהג שאפילו את שמו אף פעם לא זכרתי תמיד מסביר פנים. איש נעים הליכות ופשוט ברגשותיו. אנו עובדים ללא מילה ותוך דקות ספורות המשטחים לצד המשאית, אריק ואיציק כבר יעלו אותם במנוף אחר כך לתוך המאפיה. הטקס ידוע, אני חותם על תעודת המישלוח ומוסר לנהג שתי שקיות ממולאות היטב בעוגיות. אחת עם עוגיות שהוא אוהב לדרך חזרה ובשניה עוגיות שאני מקוה שעדין לא מכיר ובפעם הבאה יבקש אותן בבישנות השובה שלו. סיפר לי שמכר את המשאית שלו והוא נוהג את המשאית הזאת. יותר רגוע. כך סיפר לי  על המות של אישתו. מוות סוראליסטי שבטח כל אחד מאיתנו זקוק לו להמשך חיים, לזכור את הטוב המומצא של בנות זוגנו וכך נחיה לעד. מוות מאוחר אך לא מידי. עשרים+ שנות נישואים, עינוגים ועינויים. סיפוק והתרצות ופוף אנחנו לבד עם זכרון טוב וצער בונה וכסף שנצבר ומישפחה שאוהבת ואוי כזה משובח. לי זה לא קרה אני נדפקתי בגרושין בחצית מישפחה. בפיזור. בפגיעה. טמבל שדאג להכול ולא ידע שאין אהבה, ישנה נוחיות ואנוכיות, כן!

אוֹתוֹ אַלְמָן בָּר מַזָּל
שֶׁאִשְׁתּוֹ נִרְדְּמָה עָלָיו מֵעַכְשָׁו לְאוֹתוֹ רֶגַע.
שְׁלֹשָׁה בָּנִים וְחֹזֶק שֶׁל שַׁלְוָה. שֶׁנּוֹלַד בָּהּ אוֹ גָּדַל לְתוֹכָהּ,
איך עוֹמֵד הוּא בְּמִבְחָן, אֵינוֹ תוהה אֶלָּא פָּשׁוּט זָז,
מַטֶּה גּוּפוֹ קָדִימָה חוֹתֵר חַיִּים
מִתְקַדֵּם עִם קַּיָּם וּלאחוֹר מִסְתַּכֵּל רַק עַל מָה, לֹא עַל אִלּוּ
עָמַל יוֹמוֹ חֵן פָּנָיו בְּרֹךְ מַקֵּל, עוֹזֵר, שֶׁקֶט, בְּשֶׁלּוֹ לְאַחֵר
רוֹאֶה עַכְשָׁו, מַנִּיחַ, מַרְפֶּה                                        
עַל מָה מוֹדִים, עַל מְעַט שֶׁיּוֹדְעִים. כְּרֶגַע.

סיפר לי על אתרי הכרויות, על מיפגשים הזויים, אחרון סיפוריו היה על רוסיה ומיכתבים מרגשים ובגרות חדשה ועל קצת חשד. אני מאמין שהוא ימצא את האישה שאיתה יהנה. בניו בוגרים, מסתובבים סביב גיל צבא אך איתו ושלו בצפיפות אוהבת. 

Monday, July 14, 2014

בעקבות "הָרוּחַ עִם כָּל אַחְיוֹתֶיהָ" של נתן אלתרמן


וּבָרַעַם הַזֶּה, הַנִּפְתָּח מִמּוּלִי,
טוֹב לָלֶכֶת תָּמִים וּסְחַרְחַר כִּשְׁגִיאָה.
חוד הברק סינוורני ובעודי מהלך במורד ההר אספו נעלי גבעות בוץ דביקות.
בין מרבדי חרדלים וורד התלתן ובוהק הסלעים בניקיון הסופה את מסעי הכבד נשאתי איתן.
חותר כנגד הרוח גַּם אוֹתִי מְמַלְּאָה רָעַדְתְּ הַגְּדֵרוֹת, אל הַכְּפָר הַטּוֹבֵעַ בְּנָהֵי הַפָּרִים שם למטה במפגש הדרכים בשולי השדות,
אמסור את תיקי, את כובד מצפוני לאחי המחכים. 
-*-*-*-*-*-*-
איזה רחש חדש איזה כוח אימים
איזו יד על ראשי מגבוה
אלוהים אדירים בהגיע יומי
על מפתן עולמך הניחני לגווע
+-+-+-+-+-+-+-+
באותו יום כאילו נסגרו עלי כל השערים, רציתי לחזור אחורה לבטל את כל שטרחתי לארגן ולסגור במשך השנה האחרונה את כל מה שהלהיב והריץ אותי ללא מנוח. כן, כן כבר עברו חלפו להן כל עונות השנה והנה שוב חורף וקר, שוב הבדידות החונקת, אותה בדידות שהביאה אותי לידי ההחלטה: אני חוזרת לישראל, אני אעשה זאת. טוב, היה חורף וקר ובודד, הלו כך נופלות החלטות, החלטות בטן...
ישבתי בלובי המלון סביבי בסדר מופתי מזוודותיי, תיק היד  ובו כל המסמכים מעל לתיק הנשיאה למטוס. הקפדתי כדרכי גם בארוחה שתהיה קלה עם מספיק שתייה ופתאום הרגשתי התרופפות, דמעות מילאו עיני, לאן ומה אני עושה, מחר אני בת שישים, מאיפה לי החוצפה והעוז לשנות. הזדקפתי כדרכי, אך כתפי נשמטו. האור הגיע פשוט בדמות המלצר שליווה את נהג המונית, שניהם דחקו אותי בעדינות עם מסעי לתוך המונית, עשרים דולר השארתי למלצר ומבלי שאבין כיצד, אני כבר בדלפק הכרטוס, לנהג הושטתי שטר בן חמישים דולר. הכול היה צמיגי והזדחל לאט, הרגשתי כמובלת על ידיי יד איתנה  הנשלחת מבחוץ ומנחה אותי.
 מתקפה של שיח והוראות בעברית והמתנה, המתנה ארוכה כל כך בתוך המטוס כל אילו פשוט פרקו אותי. רציתי לקום לשירותים אך כמובן דיילת בלבוש כתום וצמוד דחקה אותי חזרה למושב " עוד דקות ספורות נמריא וכשיכבו נורות האזהרה הסתובבי במטוס כרצונך", רציתי להסביר להתנצל לבקש אך רק דמעות שטפו את לחיי, התקפלתי... אך שכני כאילו חיכה, תפס אותי בבית שחמי והוביל אותי לשרותי המטוס הצרים, נדחק עימי פנימה, טרק הדלת בפרצוף הדיילת המפקדת, כופף ראשי בעדינות לכוון הכיור וברגש רב שטף את פניי במים קרירים משיבי נפש. רעדתי. והוא האיש הלא מובן הזה נדחס אחורה וכוון אותי אל מעל האסלה. מכל ארוחותיי מזה יומיים נפרדתי כולי מסמיקה מחווירה ומתביישת, " עזבי" הוא אמר מושיט לי מגבונים ומרטיב את צווארי. מוריד את מכסה האסלה, מושיב אותי ויוצא החוצה. הוויכוח נשמע כחד צדדי. את מושיעי הפרטי רק שמעתי "בכן" רכה או "בסדר" וזהו.
שטפתי הפנים וחזרתי למושבי, נחגרתי ובדיוק המטוס המריא, לישראל. למציאות שרק עכשיו ספגתי את המחוספס והרך בה. חייכתי אל שכני, תפסתי את ידו הגדולה בשתי ידיי ולא הרפיתי ממנו למשך זמן רב. שתקנו.  

Thursday, July 10, 2014

ריחוף


.
אתמול בספריה נערך ערב שירה, שבוע ראשון לאביב, החדר היה עמוס
המארגנת הפעילה התרגשה כל כך, פעם ראשונה שאני מוסיפה כסאות
יש קבועים שמהנהנים לשלום בהטית ראש של נזופי חיים ויש משוררים אורחים
בתו של יוזם ערביי השירה שאיננו עוד הגיעה הערב וכולם מתרגשים, אישה מהודרת זקופת גב וראש
עיניה בוהקות מאושר כנה, חיוך רך בזויות פיה. מקשיבה. הטית ראש דקה לטובת המארגנת.
באישה כה אצילה אינך צופה כל יום.
האורח מקריא מדפים אויריריים, שירים סוראליסטיים רכים ואכזריים, איש גבוה הדור וממושקף
צ'ארלס בוקובסקי, ידעתי. סיפר על עבודה בכיבשן ברזל על פסי רכבת וקשיי יום. דם מסופר מהול בחיים
אחריו עלתה משוררת חוסה בקשיי אימא השרתת בבית ספר ובאב שמת מאבק אבסט. שערה נדחף אל מאחורי אזנה הימנית, לא שקטה, לא מרגשת.
אחריהם מוזמן הקהל
אחד ואחת מקריא מיצירתו חיבור אחד. ישנה התרגשות, ישנה שירה, ישנה אמת של עירה קטנה.

קוֹל הַמּוּסִיקָה

כָּךְ כֹּל שַׁבָּת  בְּקוֹל הַמּוּסִיקָה נֶהֱנָה אֲנִי מִמּוּסִיקָה "מוּסִיקָה אֶתְנִית- עֲמָמִית וּמָסָרְתִּית- מִקָּרוֹב וּמֵרִחוּק" נִרְאָה שֶׁמְּשׂוּרְטָט נָתִיב שֶׁל עוֹלָם נִצְמָד לֶעָבָר וּמְנַסֶּה בְּהִתְפָּרְקוּת לְהָבִין לָמָּה וּמָה הָיָה שָׁם. סֻכּוֹת וְאֹהָלִים, עֶדְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים, עֲיָרוֹת וְעָרֵי נָמֵל, מִסְחָר וְחַקְלָאוּת, כִּמְעַט וְלֹא אֲדוֹנִים. פִּתְאֹם דִּמְיוֹן כְּפוּי צוֹרֵךְ מְבָאֵר. הַעֲבֵר דּוֹלֶה זִכָּרוֹן שֶׁבַּעַל פֶּה מֵוָותִיקִים טוֹבֵי לֵב מְשמְרֶי עָבָר. מְסוֹכֵך עַל עָנִי מַשְׁקִיף לִתְמוּנוֹת הַזֹּיּוֹּת שֶׁל מְרְחָבִים מֵדֹמּיָנִים בְּתוֹךְ דְּמֵי הִתְפַּעֲמוּת שֶׁל נְדוּדִים. רֹאשׁ עָטוּף בְּבַדִים מֵגוֹלָלִים פָּנִים צֶרֹובוֹּת מַקְפִּידוֹת טֶקֶס שֶׁמְּשַׁמֵּר אֹרַח חַיִּים. מִשְׁפָּחוֹת מִתְלָכּדוֹת סָבִיב זְקֵנִים יוֹדְעִים אַף שֶׁבְּחֹסֶר בְּרֵרָה, אֵין שִׁפּוּט לַטֶּקֶס בֶּן דּוֹרוֹת שֶׁבְּוַדָּאִי מְעַט מָרְדוּ בּוֹ, נָדְדוּ לְהַמְצָאַת עוֹלָם חָדָשׁ מִתְגַּעְגֵּעַ וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַחֲזִיר וּלְחַזֵּר לְקֵן הַשֵּׁבֶט שֶׁמִּתְמוֹסֵס.
 אַלֶכְּסַנְדֶר פֶּן לְלַחַן בֵּדוֹאִי בְּפִי בְּרָכָה צְפִירָה וּבָעִבּוּד שֶׁל נַחוּם נָרְדִי- "לַמִּדְבָּר שֶׁאָנוּ"- כַּמָּה תֹּם וְרֹךְ מֵשָּׂכֵּר. מִסְתוֹבֶבֵיִ יָדַע, עֹדֶף חַסְּרִי קַרְקַע יוֹדְעֵי מָסָכִים קוֹרְאֶי רִיק, נִתְלַשְׁנוּ מֵאֱמֶת כִפְּפוּ אוֹתָנוּ, סִפּוּר טוֹב. אַפְרִיקָה וְאָסְיָה, אֵירוֹפָּה וְאָמְּרִיקָה, דָּרוֹם וְצָפוֹן מִתְהַפְּכִים בְּקַו מַשְׁוֶה. בְּשִׁיר קִצְבִּי מְעוֹדֶדֶת עֲבוֹדַת כַּפַּיִם, פֶּה שַׂר הוֹרָה, רַגְלַיִם מְתוֹפְפוֹת טֶקֶס בַּגְרוּת, כַּפַּיִם מוֹחוֹת כִּשּׁוּף מְשָּׂכֶּר. מַעְגָּלִי מַעְגָּלִים. תְּפִלּוֹת שֶׁבַּעַל פֶּה וּמִסִּפְרֵי קֹדֶשׁ לְיַדַּע זוֹרֵם עוֹרְקִים בָּרוּר, לְפַעַם בּוֹרֵא גַּעְגּוּעַי הַיּוֹם לְמִסְתֹורִים הָזֹויִים. 

Tuesday, June 24, 2014

סימטה


כל כך הרבה אנשים סביבי והתרחקתי אך מקבל מאותם המון וחוזר והם מכל חיי ומודה אני, מודה.
חברות
נאלמות לי מילים נעלמות ויובל טפח ברוחב לב
נפתולי מילותיך ממקצעות העיברית, תמיד היה סביב מובי דיק ויודע
אני מזדקף בשל אותם אנשי ירושלים שמבין סמטאותיה הקיפו אותי
דומעות עיניי בגלות רחוקה ורכה כל כך
אוסף סביבי קהל מרחוק כל כך קרוב במסע מעגל ריחוף של חברותא
מביט לאחור קדימה מוביל קושי מחייב
נאחז באור שאנשיי מפיצים, שולחים אלי
ברעדה אנשיי אני מצהיר וליבי מפרפר
בטני מתקפלת ברטט פחד ממרחק מנתק
מילות תכתיבי בגעגוע למקום המרוחק הידוע השואב ואין תחתית
פיצ'י אוושת לב חדה ממרום ידיד קרוב, שלחת נישלחת
רועם באדמוניות כולך בלבן תום מעשי עשיר מאשיר
מעשייך ושירתך, רוחב כנפייך, מילות חכמים המיית חליל רועים בניגוניי חסידים
עיינך בי, מגיח מסימטה רחב לב עשיר חיוך. לרגלייך אני בגעגועים
איתי מסמטאות ירושלים לא תצא אבן שואבת רשת קרועה שסואה אך תתרקם באיתן
תתחבר באיתן לא אוותר אשוב למכורה אשוב למכורה אשוב
ריפיון נוח תמידי רפה יעלם מתחזק. לא ארפה מחבל אדיר
מושלך לעברי ובקצהו קשר עולם
ממקומי  מתחזק ומושך ונמשך מטפס ואמשוך ועוד
אין לי אות מלבד א' שלא כ"בראשית" אין אחור, לבד אני
ושם מחכים אוהבים, עריסת אמת ארץ בית
מה היה והבטתי לאחור שוב בזעם עצמי לריפיון לב ואתם אור מושך

יובל, בהנחייתו עברתי סדנת כתיבה. החמיא לי ששפתי כשפת מאיר אריאל וידע להוציא מילים שיכתבו.
פיצ'י, יהורם בן מאיר שאיננו איתנו כבר יותר מארבע שנים, אך נימצא תמיד. ליבי פועם כי קיבל אותי אליו ברוחב לב, בקרבה, בפשטות כה עשירה. חבר.



  

Tuesday, June 17, 2014

חבר: נקודותיים



אני כותב על שוטטות של שני זרים לגילוי צפונות הכלום החומרני לפני עשרות שנים. במרכז קניות קטן בצפונה של עיירת אוניברסיטה במרכז המערבי של ארצות הברית כרע ברך מוכר זריז לפניי מאוריסיו רוחס. ידידי הטוב שנירצח לאחר שנחטף שם בקולומביה ארצו. הוא התחתן לאחר שהסתובב בעולם. נפרדנו עם סיום הלימודים אך הוא לא שבע. יצא למסעות עולם.
 רצה להבין באירלנד למה אנשים כל כך אלימים בעבור דת. אצלינו אמר לי שידע שהמון חומר של עיתונות משחיר את החיים שהם בעצם רגילים. בבוגוטה, תמיד סיפר, אם תפנה לסימטה הלא נכונה השעון ילקח ממך עם היד או האוזן עם העגיל, אין ערך לכלום האמיתי, לערך החיים. מלבד הישרדות.
מה שמוריסיו אמר זה שזה כואב לו.
בחוות הניסיונות "נווה יער" קיבל הסבר על הכותנה ועיבודה, הכל ובצער לאחר שכל כך התרשם. אמר. אצלהם עדיין אוספים הכותנה ביד לשקים. כמו בימיי העבדות באמריקה בגלל העבודה הזולה והצורך לספק עבודה למיליוני אנשים עניים. 
מאוריסיו התחתן ונולד לו בן, שלח תמונות והיינו בקשר. אני כואב בליבי את החברות האמיתית הזו שלנו, של מאוריסיו ושלי. תמיד היה מגיע לחדרי ונאנח ומתפנק ומרגיש כל כך טוב אצלי. היינו ממציאים בילויים. בחיפה כשביקר הכי אהב לרסק פיירות טריים בבלנדר ולשתות תוך כדאי מיצמוץ של הנאה ונהנתנות. נראה שהכל היה מובן לו. הפשטות והיקר, העוני והעושר. בשניהם היה כמשקיף כבד ראש, כמנתח. היינו לוגמים ממיי האש Aguardiente, זיק קטן ואתה נידלק. זה היה בקבוק ענקי של ליטר מלבני עם פקק ותוית אדומים. שנינו התגעגענו לדברים שחשבנו שחסרים לנו, בטוח שלא דיברנו על להשאר ולהמשיך ללמוד, על לחיות בארה"ב. פשוט עד לשם לא דמיינו, לא דיברנו על בנות, דיברנו על בית. את החוסר הזה מואוריסיו מצא תמיד אצלי.
במול מאוריסיו רצה לקנות מגפיים לפניי נסיעת חופשה הביתה. הוא היה מבקר די הרבה בבית ותמיד חזר עם בקבוק מי אש ועוד דברים קטנים. האוטו שלו היה פיאט ספורט צהובה. במול הוא נכנס לחנות הנעלים היוקרתית, תמיד ידע לבחור ולהצביע על הסגנון, הנימוס, האוכל. לימד אותי על טיפים, לראות איכות, לאכול. שנינו לא היינו אכלנים רציניים. צ'ילי. מאוריסיו היה מעמיס חריף בהוד ועוד ומזיע עד דמעות ונהנה, עיניו צוחקות מצחו מים וכף ידו הימנית כמו משוט איתות מתנועעת מקיש אצבע באצבע, עוד ועוד חריף. בחנות המוכר מוציא כמה זוגות מגפיים בסבלנות, מציע גרביים עבות, דקות ופתאום כורע על בירכיו ועם אצבעותיו מלטף את הנעלים שלרגליי מאוריסיו ב  MINK OIL ומבריק אותן במטפחת ששלף מכיסו. המגפיים ניקנו גם השמן כמובן, אפילו אני קניתי ועדיין יש לי הקופסה שתכולתה משמשת לשימון והברקה של דבריי עור אמיתיים. נעליים או כובע בוקרים מאוסטרליה, חגורה מיוחדת של הילדים. עלה אז 1.09$ וכמובן תוצרת U.S.A.
בשיטוט כלום באחד מימיי הקיץ הגשומים כשהראות אפס, החלטנו לתדלק בשרות המלא, גשם זלעפות והבחור, הוא אדיב כרגיל ושואל אם למלא מלא ובאיזה סוג דלק והאם לבדוק שמן ומים. אנחנו מביטים אחד ברעהו ואומרים בטח, WHY NOT וכך הבחור בגשם זלעפות רטוב עד לתחתונים ויותר בודק וממלא ואדיב.
אני מודה למואוריסיו ומתגעגע אליו לתובנות שלו לעיניו הצוחקות. הוריו סיפרו שחטפו אותו וירו בו שבע פעמים, הוא נימצא בקצה השדה, ככה סתם מוטל.  

Friday, June 13, 2014

מִתְרַגֵּש

                                   
כִּי אֲנִי כּוֹתֵב עַל חָבֵר
כִּי אֲנִי כּוֹתֵב לְאַדְמוֹנִית
חָבֵר שֶׁמֵּת בְּשׁוּלֵי שְׂדֵה
אִשָּׁה שֶׁשּׁוֹלַחַת מִלּוֹת שִׁירָה
בְּנוֹ נוֹלָד לְעֹשֶׁר וְאֹשֶׁר
שְׁלֹשָׁה חוֹבֶקֶת הִיא
אָבִיו אֵינוֹ לְצִדּוֹ
אֲבִיהֶם אֵינֶנּוּ כָּךְ כָּתוּב
מִכְתָּב אַחֲרוֹן וּדְמָמָה
מִלִּים מִתְגַּבְּרוֹת מָנְּעִימוֹת

Wednesday, June 4, 2014

headphones in small letters



 פְּלִיטוֹת סוֹמֳּלִיוֹת מַגִּיעוֹת לְמַחֲנֶה פְּלִטִים, 440 ק"מ צְפוֹנִית-מִּזְרָחִית לְנֳיְרֹוֹבִּי
אֲנִי חוֹזֵר לְבְּלּוֹמָה לַיְּלָדִים וְלָאִשָּׁה
הָאָזְנִיּוֹת אוֹטְמוֹת אוֹתִי מֵהָעוֹלָם
עִם כֹּל הַסִּמְלִיּוּת הַזֹּאת
סוֹמֳלִיוֹּת מְכֹסוֹת פָּנִים
טְרוּפוֹת עְנִיִּם
מִתְרוֹצְצוֹת בּוֹהוֹת מְגִנּוֹת עַל יַלְדֵיְהֶן בּוֹטְחוֹת בְּאַף אֶחָד מִתְפַּלְּלוֹת לְדָקַת אֱמוּנָה לִתְשׂוּמֶת לֵב  חִיּוּךְ יָדַיִם פְּרוּסוֹת לְחַבֵּק לֹא מְגָרְשׁוֹת הוֹרְגוֹת מַסְבִּירוֹת מִתְנַצְּלוֹת מְבִינוֹת וְשׁוֹלְחוֹת הָלְאָה אָנוּ עוֹשִׂים זֹאת אָנוּ עוֹשִׂים זֹאת אָנוּ עוֹשִׂים זֹאת
וְעָבְרָה דַּקָּה עוֹד דַּקָּה עוֹד דַּקָּה
עַד אֲשֶׁר שָׁמַע חוֹזֶה אֵת הַדְּפִיקָה
הֲהָא
לְפִיכָךְ מוּסָר הַשְׂכֵּל מִי שֶׁנִּדְפָק פַּעַם אַחַת אֵינוֹ יָכֹל לְהִגָּמֵל מִזֶּה
מּוֹשִׁטִים חֶבֶל וְאֵינוֹ מְחוֹזֲּק לִכְלוּם
הָסּוֹמָלִית עַל פִּי תְּהוֹם בְּשִׁנֶּיהָ אוֹחֶזֶת
With headphones on my ears
Isolated from the world
Meier Ariel
Yosi Banai
Arik Lavi
Jimmy Hendrix
Jim Morrison
Johnny Cash
Nostalgia
My father told me
About
Sunny days
Sweat and tears
Broken dreams
Misleading clichés
Now you have air conditioning
Push a button its all in your card
Past is an illusion trust my ached back
It was muddy like hell
Fire hot the Red Sea beneath
 The Ink Flag
We decide
But do not get it

Friday, May 23, 2014

ריתוך


וורודה הפריחה של הקקטוס הכדורי שכמתנה העובר מגבול עזה לגבול ירושלים. צופה על חומה המפרידה בכח. שנה אחר שנה פורח וורוד וקשה. קשה ויפה ומהודר.

מילות געגוע וחשבון נפש אישי פרפרי בטן. אומץ.

Thursday, May 15, 2014

נֶעֶלְמָה אֲמִתִּית



בְּעֶרֶב קֵיצִי אֶל מוּל יָרֵחַ מַלֵּא
מוּסִיקָה שֶׁל גַּעְגּוּעַ לְאֵין מִלִּים
לֵב מִשְׁתּוֹקֵק לְמַגָּע עָרֹם
כַּף יָד מְלַטֶּפֶת
זִכָּרוֹן מַגָּע רַךְ
מֶרְחָק רָב מִמֵּךְ אֵינוֹ קַיָּם
אֵין מֶרְחָק כִּי אֵין מִלִּים
כָּף יָדִי חֹפֶנֶת אֶת אָשְׁרֵנוּ
רֶטֶט לֵב נִשְׁנָק גָּרוֹן
הִתְרַגְּשׁוּת כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ
יָדִי הָאַחַת בְּרַעַד אֵלַיִךְ תוּשָׁט
יַד שְׁנִיָּה דִּמְעָה תִּמְחֶה
מֶרְחָק


יום רביעי  י"ד אייר ה'תשע"ד (14/5/2014)

פסח שני אתמול הירח היה מלא.
לעיתים כמו אוצר טוב שקיים ואין מרבים להתעסק בו, שמחים על הימצאותו, כך התגלת אלי. חיוכך וטוב ליבך. נזיפתך הנעלבת, אושרך הדואג. התאשרתי בך ומילים זרמו בי.

Monday, May 12, 2014

סְפִירָה


בְּמַחֲצִית חַיִּים
תֵּן לִי אֶת הַחֵלֶק הַזֶּה הַכָּתוּב בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹחוֹת לִקְרִיאָה
מִשְׁפָּט פָּשׁוּט שֶׁאֵינוֹ מִתְנַסֶּה כְּשֶׁבָּאֶמְצַע סִפּוּר מֻפְלָא
פּוֹקֵחַ עֵינַיִם וּמַחְלִיק לַהֶמְשֵׁךְ שֶׁאֵין בּוֹ יֻמְרָה וּשְׁאַפְתָּנוּת
בְּנַחַת יַמְשִׁיךְ הַסִפּוּר אָחִי בְּנַחַת שֶׁל נִשְׁעַן עַל צוּק אַדִּירִים
בָּרוּר נָקִי שָׁקוּל וְנֶחֱרָץ
אֲנִי מְהַלֵּךְ לְבַדִּי וּסְבִיבִי קָהָל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵינִי נִרְאֶה וְצוֹבֵר כֹּחַ
סוֹבֵב

Wednesday, May 7, 2014

Rusty path




Riding alone there's always a she
All alone towards nothin'
Full moon and showers of stars
Guarding an ammunition dump
Two meters of rusty barbed wire
Shallow trench second WW bombs good for nothing
    Flat desert light winds Grateful Dead live in my ears
Hypnotized I woke up only today
Oh I did
But I tend not to explain
No
I asked for a horse I asked for money
Not too much
I've got it all
I am alone in my settle she's hugging me
I feel nothing I feel a lot I feel empty
I feel love I want to cherish
I am addicted
73'
I fell asleep
Riding alone hugged by love

קוֹרְאִים לְזֶה אַהֲבָה  
עַל בִּרְכַּי מְנַקֶּה
אֶבֶן קֶבֶר נוֹשֵׁף עָלִים אָבָק צָהֹב וּבְיָדִי מְלַטֵּף מְשַׁפְשֵׁף נֵהָנֶה מֵהַחִסְפּוּס
לֹא מַפְסִיק
מַיִם הֵבֵאתִי מִחֶלְקַת הַחַיָּלִים מַשְׁקֶה עֲרוּגָה צְנוּעָה מוֹצִיא עָלִים יְבֵשִׁים מְדַבֵּר מִתְגַּעְגֵּעַ וְלֹא מֵבִין
מְלַטֵּף עָלִים נוֹגֵעַ בָּאֲבָנִים קְטַנּוֹת מִפַּזְרָן בָּאֲחִידוּת שֶׁיִּשְׁמְרוּ לַחוּת וּמִזְדַּקֵּף
עוֹמֵד לִמְרַאֲשׁות הוֹרַיי רָאשִׁי סְחַרְחַר מְבַקֵּשׁ וּמַסְבִּיר וְשׁוֹאֵל כְּאִלּוּ מַעֲבִיר לְעַצְמִי מֶסֶר וּפִתְאֹם מִסְתּוֹבֵב וְהוֹלֵךְ
מְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר אַךְ מַמְשִׁיךְ מִדָּבָר שֶׁנִּגְמַר אַף פַּעַם  
אֲנִי רוֹצֶה
שֶׁאַתְּ תֵּשְׁבִי וַאֲנִי עַל בּירְכָּיִי אַטְמִין פָּנַי בְּחֵיקֶךָ
אַתְּ תְּלַטְּפִי רָאשִׁי וְאָנוּחַ
גּוּפִי יַרְפֶּה כתֵפָיי תִּשָּׁמַטְנָה יָדַי יֻטְּלוּ לָרִצְפָּה עֵינֵי יֵעָצְמוּ וְאֶבְכֶּה וְאַתְּ תְּחַיְּכִי בְּרֹךְ
לֹא אֶתְאַפָּק אָחַבּקֶךְ וְאֵרָדֵם תַּחֲלֹף שָׁעָה אוֹ דַּקָּה
וְאֵדַע
הִגַּעְתִּי





Tuesday, May 6, 2014

אַבּוּ תּוֹר



תּוֹלֶה כְּבִיסָה בִּצְפִיפוּת מְחֻשֶּׁבֶת
קוֹטֵף תַּלְתַּל אָבָק מִתַּחַת לְסִפְרִיָּה עֲיֵפָה וְעָמוּסָה תּוֹמֶכֶת קִיר
כּוֹבַע קַשׁ לְרֹאשׁוֹ,אֹסֶף וִיטָמִין D גּוּפוֹ חָשׂוּף יָדָיו בְּאַדְמַת
הָעֲצִיצִים, יָרֹק עוֹטֵף אוֹתוֹ בָּכֹּל
גוונו פְּרָחִים בִּצְבָעִים עַזִים. שֹׁרָשִׁים מְפֹרָקִים, בָּעֶדְנָה עָלִים
נִּתְלָשִׁים לָתֵת כֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר, לֶהִתיַפְיֻף, לְהִתְפָּאֵר, לְפָאֵר. כֻּלָּהּ בַּלְקוֹן צַר
וְחָשׂוּף. חָדרֹון צוֹפֶה אֶל טַיֶּלֶת וְחוֹרֶשֶׁת שָׁלוֹם וְחוֹמַת מָגֶן אֲפֹרָה וְכֹל כָּךְ
חוֹצָה
אֶתְמוֹל. עָבְרָה פֹּה
צְעָדָה
שִׁלְשׁוֹם. נִשְׂרַף פֹּה בַּיִת
שְׁכוּנָה
חוֹצָה עִיר
קְרוּעָה

Tuesday, April 29, 2014

מכאן

לא פשוט בכלל לשלוח מילה לחלל, כה מצומקת לאינטימיות פרטית ואישית
בחוץ שמש נאבקת לחמם אויר קר. משב בשורות מקפיאות
מצוקות של קרובי דם חברים. בעורך
מחלחל לו צער. נהדף בפריחת אביב. בקושי. בידע שאסור. של טוב של שפע
רכות יופי קרבה, יש טוב כה טוב. בואי

Wednesday, April 23, 2014

רֹחַב


דניאל ואני קבענו להיפגש, אאסוף אותה מהמשרד. אף פעם לא היו לי בעיות של זמן להגיע ותמיד דייקתי, אני עם יקיות מושרשת בלתי ניתנת לשליטה שזורקת אותי למסלול של תהיה ועמידה בזמן כמו רפרף לאור מנורה, עסוק ולא זז. הנה כך נחלמתי שוב. אני מטלפן לדניאל והיא בעצם כבר מחכה לי בחוץ רק כפסע למעלה. עד לאותו יום לא ידעתי שהמשרד הוא שם והלשכה גם. כמו תמיד נתתי לדמיוני להחליט וכמו אבי לא רציתי לזוז מהחלטה הזויה, פרטית שלי בלבד.  "לא ראית השלט" דניאל זועמת, היא בשמש כבר מלפני כי יודעת את בעית הזמן אצלי.
נסענו, יורדים בפיתולי דרך מיזרחה שתמיד כה עשירה במראות  לשיחה על יופיו של טבע במיוחד לאחר שקיטורים ידועים נגרסו. אנו עוברים לנוף קסום, לשיירות מרעה שחוזרות למאהל, למכלאה לעת ערביים. כך אנו מכוונים את זמנינו, כשנגיע לחוף קלייה שמש תישק לפסגות הרים וכדור רותח יבותר ויעלם אל מעבר לירושלים כשבתל אביב עדיין יום.
הכל איטי והומה ברגיעה, המון מקום להמון ואכן ישנן המון קבוצות תיירים. מרוסיה, מקניה, מיפן, מקוריאה, מוועד עובדים בקרית שמונה. קבוצת פנסיונרים פותחת שולחן ודניאל כבר בתוכם. מנתחת תבשילים זורקת הערה, מתלבבת עליהם. אני נסוג מהצפיפות אל תוך מים שמנוניים שעוטפים אותי ומחבקים לאט בזרמים חמים וקרירים. כולי מתכסה במים מלבד עיניי שאת המליחות באם תתגנב, אגרש בדמעה. אוי דמעות, אותכן אוהב, כה מנקות, כה משתפות ומקילות.
בסוגריים אני ניזכר בסיפור על ימי חלוצים, ימי התחלות בצריף ראשון כשזוג פליטיי שואה  מפוליניה הקשה, צעירים והמומים התאהבו ומקליה שרופת החום עלו למרכז הארץ להקים מישפחה. בתל חנן של אז למרגלות ההר בבתי הערבים הנתושים עם עולי מרוקו. אנשים טובים הם ומשתנק אני בבכי על שאין לי מילים מספקות לצבוע אותם עכשיו, על טוב ליבם ופשטות חייהם, על מהמורות חייהם והשלמה. חוטא אני פה ואייך אדע. טוב, אחזור לצוף על מי המלח ודמיון המציאות.
שכוב על גבי נסחף לקו מצופים שרוי בחלום של פעם בדמיון מציאותי שלא יתגשם לעולם. והנה דניאל כולה עלי בטרוניות לתשומת לב ואנו לבור בוץ סמיך, דביק, כהה, כה שחור כה טוב. בקפידה אני מורח את דניאל ומעטר אותי, כל כולנו האפשרי. ידי אוהבות, אך אז לא ידעו להגיד ורוצות כל כך היום, רוצות ונרתעות. יכולות ונידחות, מסובבת בי ואותי דניאל. מרטיט לב, שאינו יודע וגם אז לא ניפתח במלואו, כשיָכֹל.
חותרים בידינו בכבדות מים ובגישוש כפות רגלים אל בין אבנים ובורות, מחליקים בבוץ מוצק כגושי בצק עטופים בשמן, במעלה חוף נסוג, יבש ורותח לברז מים מתוקים. קולה כפעמונים מתפצח בהנאה, אני עוטפה במגבת ונרעד בצינה ראשונית ומתמכר. בוץ נישטף בקילוחים ובקור מדומה אנו יורדים לכיסאות פלסטיק מתחת למטריות נסגרות בחבטה, השמש איננה עוד ואור של בין ערביים נעים צובע ענני צליינים בבגדים ציבעוניים ובתמהון ילדים. מליחות וחום מים המלוחים בעולם, דחיסת בוץ לשקיות, עויות של תדהמת כאב צורב שסיפרו עליהם, שמנוניות ומליחות שעוטפים להרגשה מופלאה. תמונות נלקחות ושירי הלל לשמחה צרופה. הו מי ישורינו, נגיעה בחלום. רמקול מקרקש חובט באויר בשפות עולם למהר לאוטובוסים, לתחנה הבאה. זרזיף אור עדין ינחה אותם לקודש הבא במרוץ של תחנות תמימות צנועה שמאמינה בבן משיח.
דניאל מנפנפת בגופה בקלילות ועיניי אינן שבעות. בדיבורה וצחוקה מאיצה ודוקרת בקלילות דחוסה שרק שלה היא. דניאל.

Tuesday, April 8, 2014

כאב


מנסה להזדחל החוצה בשביל לא ליפול, כמו חול טובעני המחשבות טורפות אותי ככל שאני משתולל עליהן, לא מסביר. הידע של התישבות בעירה קטנה מרוחקת עם חיים של קמיצת יד של זריקת מילים בשפה שלי האהובה כל כך, אזרוק מילה ואקבל אפילו הדהוד קלוש שיספקני, די לי מהשקט האמריקאי. האם שלם אני כבר ללא אחיזה. מתי אדע להניח לבליל במוחי ולכתוב ולכתוב ולכתוב. כמו: מישפטים קצרים מטיפי מוסר ושולחי מסר לקורא זה או אחרת להצמדות לגורל. להשתבח בו. עד לטיפה האחרונה להבנה ולהערכה של התא המישפחתי, לאהבה אליו לכף עם ילדינו שינקו שד ונטמעו בעוריינו ושלנו הם. וכמה שזה טוב ומלא אחריות. הלו לשם כך התכנסנו, זוגיות, קידוש וברכה, התרגשות מאהבה, נכנסנו לפינות דחוקות ונפלטנו באושר מתפלא, בהכרה טיפסנו בחיים כמו בדרדרת מעיקה להצלחה, עוד ועוד. התרבינו והועומסנו עוד ועוד מתרחבים ללא הכרה דואגים ומקבלים נאבקים כובשים מחובקים. עצירה. אני זה לא מתאים לי, זה לא שייך לי, שטויות של תבוסה התכנסות של חלזון מרייר בהתרפקות עצמית אנוכית מרגיזה משפילה פוגעת, פוגעת בכל כך הרבה.
חייבים את הבחינה החניה ההתכנסות ההתחלקות, את נשיכת השפתיים את הכאב את ההתחלקות את הרצון ההערכה הכבוד למישפחה, מישפחה, מישפחה. מי שמנו לשופטים ומוציאיי גזר דין לפועל לאוהבים ויותר לילדים שנפגעים פשוט על לא עוול בכפם ובשביל מה לפרשן למה התבוסה למה האנוכיות למה ההתחבאות מאחורי לכאורה וההצתדקויות. חולשה, חולשה. בחינה ושותפות ובקשה ונעיצת עקב ומשיכה קדימה והערכה, הערכה לקיים למה שנוצר עד הלום, שאיפה ורצון מטורף לשמור את הקיים. פניה למעגל הפנימי, אין בריחה. אנו סובבים בנו ותלויים בנו. כל כך הרבה ילדים ומסביב ורכוש רוח וחומר קודש הקודשים. שלנו. אייך? ואסור אסור לפתוח לפרק, למשוך להתגבר לאהוב.

תמימות רגעית

ברגע של הזדככות הלב בשלווה, אתה
נושא לאלוהים מסר בתפילה, בקשה
רק לדברים טובים, לאנשים קרובים, לשלום
כזה ממלא תבל, להפסיק
את כל הרוע שמחבל בחיינו, לקרב
את כל הנפשות הרחקות הדוויות, למין
   אהבה קרובה עטופה ברוגע מלא

Monday, April 7, 2014

שחר אביב


.
איזו רתיחה, האויר רועד משאגות כלי גינה, מסורים, מפוחים, מחרשות ביתיות ומכל טירוף חדש שמוכרים במעצמות home depot ודומיהן. ערמות גזם ענקיות מחליפות ערמות השלג שנמסו בעלבון ע'י שמש מתחממת והמון גשם. אמנון ותמר הראשון שמקשט, פרח שמחזיק מקצה קיפאון ועד לסופו של חום הסתיו, תמיד פורח. כל הפקועטיים, כרכומים, נרקיסים, צבעונים ועוד מבצבצים בעלים טיפה בשרניים ופורחים לקראת שמש שמצליחה ממש לחמם רק בשעות של אחר הצהריים. צוותי מעצבי הגינות חמושים בדוברי ספרדית חצי לגליים דוהרים ברחובות במשאיות מפוארות או חצי מתפרקות עמוסות בגזם ובmulch. הpickup החבוט של ציידי הגרוטאות עובר שוב בשכונה בעלות הבוקר של יום איסוף האשפה. בחטף, החורף שבא השנה כבד ועיקש כל כך, נשכח.



Tuesday, April 1, 2014

בקשה


מה זה יפה לעת ערב או בוקר בשמים כחולים צבועים באדום מתחמק לתפוז מיזרח למערב תמיד מלחמה צפון לקור ודרום נמשך למטה באיטיות
תנו לי איטיות להבין את הטוב השורץ ללא נועה מחכה בטובו להתרומם לעטוף ולעיתים נעלם
אספו לי הטוב הקיים הטיחו בפרצופי הייגע יופי של פיסת קרן אור משתובבת ומשחקת בצללי עלים גולשיי רוח בוקר קרירה או בין ערביים לוחשיי ערב בו
גלו הטוב ליבי קרוע בפחד אפל של זיכרונות כאב לא מרפה

Monday, March 31, 2014

סליחה



זיכרונות של כאב העירו האירו אותי
לא ברור או ממוקד מהיכן הגיעו
זיכרונות שמכווצים את בטני לבי כה כואב
פחד מזדחל לו רוע מתגנב אני סוקר את החיצון
בפנים תוהו זעה קרה ורעד
תנו לי תשובה אני יודע שאיננה והכל בידי
האם לזעוק לשמים בחיפוש נקמה בכח לטעון 
לטעון את גופי גופתי בכח חיים כח אמת
היכן זאת הדרך